על העמקה ודיוק

כמה שאני אוהבת לרדת לעומק הדברים.

אני יכולה במשך שיעור שלם רק לדבר עם התלמיד.ה שלי על התובנות שעולות מהתרגול, על העקרונות של הגי'רוטוניק ואיך הם באים לידי ביטוי ביום-יום, על תנועה, על החיים, על תנועה בחיים.

אני אוהבת להעמיק כמעט כמו שאני אוהבת למצוא דיוק.

ללמד את התלמידימות שלי שהם.ן יכולימות לעשות הכל. שלא יוותרו לעצמם.ן כי אם הם.ן יתרגלו שוב ושוב ויבינו מה התכלית של התרגיל וידייקו את הדגשים הקטנים שבו, הם.ן יצליחו לעשות עם הגוף שלהם.ן מה שהם.ן רוצימות.

אבל לפעמים זה פשוט יותר מדי.

לדבר על הדברים זה חשוב, להבין מה אנחנו עושים ולמה אנחנו עושים את זה - גם חשוב.

אבל חשוב לא פחות - לזוז. פשוט לזוז. לסמוך על הגוף שהוא יידע מה לעשות.

למדנו, דייקנו, העמקנו, נתנו למח ולגוף את כל הכלים לצאת לדרך ועכשיו (הייתה לי פעם מורה שהייתה אומרת "על החיים ועל המוות" לפני יציאה לקומבינציה במחול מודרני) - על החיים ועל המוות.

הרי בסוף זו האג'נדה, או לפחות ככה אני מבינה אותה. התרגול מכין אותנו לחיים האמיתיים. ואמנם החיים האמיתיים לא תמיד מלאים בתנועה. למעשה היה נחמד אם לרובנו הייתה יותר תנועה בחיים. אבל בין ישיבה באוטו, לישיבה מול המחשב, לישיבה על הכורסא, יש גם הסתובבויות פתאומיות (רוורס באוטו, מישהו שקורא לנו מאחור, צליל חזק ששמענו פתאום מאיפשהו), יש התכופפויות, יש הרמות (ילדים, שקיות של קניות) יש הקשתות (כשאנחנו מרימים ידיים להוריד משהו מהמדף הגבוה, כשאנחנו מסתכלים למעלה לראות ציפורים בשמיים או מרימים מבט לראות מגדל גבוה) וכל התנועות האלו בדרך כלל קורות לנו ללא תכנון, בהפתעה, ולרוב מתוך מצב של חוסר תנועה.

אם הגוף שלנו לא יכיר את היכולת לזוז, לזוז במהירות, במקצבים משתנים, בכיוונים משתנים, איך הוא יהיה מוכן להפתעות ביום-יום?

אם לא נתרגל פשוט תנועה, איך נדע פשוט לזוז?

הייתי פעם באיזו סדנא למאמני כושר ותנועה ואחת המדריכות יצאה בנאום כנגד הפילאטיס.

המרצה בסדנא שאלה אותה - "ומה את עושה?"

- "אני מלמדת את מה שבאמת חשוב לחיים האלו"

- "ומה זה?" שאלה אותה המרצה

- "מה זאת אומרת? אימון פונקציונאלי!"

זה הצחיק אותי ממש.

אני חושבת על הגי'רוטוניק והג'ירוקינסיס כאימונים פונקציונאליים. יש להן פונקציה מדהימה לחיים.

הן מחזקות את השרירים, מלמדות את הגוף לקשר בין השרירים השונים בגוף, מחברות בין הפעולות השונות של האיברים השונים, מלמדות את הגוף בכלל ואת עמוד השדרה בפרט לנוע בכל טווחי התנועה האפשריים שלו ומגדילות את טווחי התנועה בצורה מבוקרת וחכמה, משפרות את היציבה, את הקואורינדציה, משנות הרגלים תנועתיים, מגמישות את הגוף מבלי לאבד מהכח שלו ועוד ועוד ועוד.

הן שיטות כל כך רחבות וכל כך עמוקות שמה שתרצו שהתרגול ייתן לכם.ן - הוא ייתן, רק צריך לדעת איך לקחת ממנו.

התלמידימות שלנו בסטודיו למדו לשחות מחדש, למדו ללכת נכון, חזרו לרוץ, חזרו לרכב על אופניים, חזרו לתרגל יוגה, התחילו לרקוד, התחילו לשבת לשחק עם הנכדים על הרצפה, חזרו לנשום, למדו איך לנשום!

כל זה קרה כי תרגלנו תנועה.

נכון - גם תרגלנו דיוק והעמקנו ולימדנו אותם.ן מאיפה התנועה באה ולאן היא הולכת ולמה בכלל לעשות את התנועות הלפעמים מוזרות האלו ואיך הן קשורות לחיים. אבל בשורה תהחתונה לימנו אותם.ן לזוז.

התחלתי את הפוסט הזה בכותרת על דיוק והעמקה ובסוף יוצא שאני קצת נגד. אז לא, אני מאוד מאוד לא נגד. אני בעד הלמידה, האיטיות כשצריך, הסבלנות לתהליכים. אבל, וזה אבל גדול, הג'ירוטוניק והג'ירוקינסיס הן שיטות אימון תנועה. לא אימון תנוחה. ואחרי כל הדיוקים וההעמקות צריך לזכור לזוז.

מאוד מפתה "לחפור", לפעמים זה גם ממש כיף, אבל כדאי לזכור - איפה שאין תנועה, איפה שיש תקיעות, איפה שאין זרימה, בסוף הגוף יגיד - שם לא טוב לי.

תזרמו : )