Search

על הפתעות


בפוסט הקודם כתבתי על הגדרות.


מבקשים ממני לפעמים להגדיר מי האוכלוסיה שמגיעה אלינו לסטודיו.

אני לא ממש יודעת לענות על השאלה הזו.

פעם אהבתי להגיד שמי שמגיעים אלינו הם א.נשים מבוגרים בנפשם.

גם הנערות שמגיעות אלינו להתאמן - יש להן כמו נשמה מבוגרת. במובן הטוב ביותר שאפשר לחשוב עליו.

מבוגרים, לתחושתי, באים לתרגול עם איזו סבלנות ללמוד.

מי שחי כאן כבר כמה עשרות שנים לא צריך להוכיח דבר לאיש ויש לו את כל הזמן שבעולם ללמוד, לשנות, להשתנות.

היופי הוא שלפעמים אפשר לראות את זה גם אצל נערות בנות 15 או אצל נשים צעירות בנות 20 או אצל אמהות טריות בנות 30 והכל תקף גם למין הגברי כמובן.

כאילו שבתוכן יושבת אישה מבוגרת, במובן הטוב ביותר, והיא מאפשרת להן להסתכל על הגוף שלהן ועל התנועה שלו בסבלנות ובחמלה.

מאז שפתחתנו את הסטודיו הרגשתי שאלו הא.נשים שהגיעו לסטודיו.

בלי קשר לגיל או מגדר.


אבל משהו "בקורונה" טרף את הקלפים, כמו בכל מקום, והיום אין לי באמת מושג איך להגדיר את מי שבאים אלינו.


אבל יש ימים שלוח הזמנים מגדיר עבורי.

כמו יום שלם של שיעורי גברים. פתאום אני מגלה שיש כבר לא מעט גברים ונערים שבאים להתאמן אצלנו. חלק מגיעים כדי לשפר הרגלי תנועה אחרי שנים של אימוני כח. חלק מגיעים כי זה האימון הגופני שלהם, הג'ירוטוניק הוא אימון בניית השריר עבורם. וחלק באים להשתקם מכאבי גב או עקמת.

יום שלם של לימוד גברים הוא אנרגיה אחרת לגמרי בסטודיו... זה בטוח.


אתמול היה מין אחה"צ כזה שהגדיר עבורי. דווקא לא אחה"צ גברי.

3 אמהות צעירות. אחת אחרי השניה. כולן הגיעו עם כאבים.

אחת אחרי 3 ניתוחים בגב הגיעה לסטודיו כמוצא אחרון. שתינו לא האמנו שמשהו יכול לצאת מזה ואחרי השיעור הראשון היא כבר הרגישה טוב כמו שלא הרגישה שנים.

אחת עם כאבים בגב שהיא סוחבת מההריון והלידה הראשונה הממושכת והחיים...

והאחרונה אחרי תאונת דרכים. בשיעור הראשון התייחסתי אליה כמו אל בובת פורצלן, שמרתי שלא נעשה דבר שיכול להעמיס עליה.

בסוף הערב חשבתי עליהן.

הפתעות גדולות כל אחת מהן.

כולן כבר מחוץ למסלול השיקום אחרי שיעור אחד, אחרי 10 שיעורים אחרי חצי שנה.

הן זזות. הן שולטות על הגוף שלהן. הן יודעות לעזור לעצמן. הן לקחו אחריות על המצב.

הן יודעות שהכאבים יכולים לחזור ושהשאלה היא לא אם הם יחזרו אלא באיזו עוצמה ואיך ומתי הם יחלפו.


אחת מהן תמשיך לשיעורי דואט, אחרת תנסה להצטרף לקבוצת ג'ירוקינסיס (לא מובן מאיליו בכלל עבור מי שהייתה חייבת את התמיכה של המכשיר ואת העין השומרת שלי צמודה אליה עד לפני רגע) והשלישית יכולה לצאת לדרכה, יודעת לתרגל בבית ולשמור על עצמה אבל ממשיכה לבוא כי היא נהנית וכי השיעורים מחזיקים אותה בטוב.

זו הצלחה.

זו גם הפתעה.


כשרק התחלתי ללמד באזור עמק חפר עוד גרתי ולימדתי בתל אביב והייתי באה פעמיים בשבוע לקיבוץ ללמד קבוצת חברות של אמא שלי בסלון ביתה. לא הייתה לי האפשרות להציע להן שיעורים פרטיים ולכן כולן הצטרפו לקבוצה. גם מי שאם הייתה לי האפשרות הייתי אומרת לה שעדיף להתחיל בשיעורים פרטיים ולפי תכנית השיקום של הג'ירוטוניק.

באותן שנים למדתי שלפעמים כל מה שצריך זה תנועה.

יש לי המון כבוד ואמונה בתכניות שיקום הגב התחתון וחגורת הכתפיים והצוואר של הג'ירוטוניק. אלו תרגילים שאני בעצמי מתרגלת מדי יום וחוזרת לתרגל את הסדרות במלואן בכל פעם שהגב או הצוואר שלי מתחילים "לדבר" ובכל פעם מחדש זה עובד כמו קסם. עוד הפתעה.

אבל גם תנועה, פשוט תנועה - נכונה, מדויקת, מונחית, יכולה לעזור ולהוות תחליף.

אנחנו הרי לא תמיד יודעים מאיפה הגיע הכאב. אנחנו כן יודעים שתנועה עוזרת ושהכאב הוא סימן שמשהו צריך להשתנות. עכשיו רק צריך למצוא איזו תנועה ואיזה שינוי.

וזה מפתיע אותי כל פעם מחדש.


זה נשמע אולי לא מקצועי אבל זו האמת - אני אף פעם לא בטוחה שאצליח לעזור למי שמגיעים לסטודיו.

אני תמיד מופתעת כשזה מצליח.



6 views0 comments

Recent Posts

See All