על פרופורציות

אני תמיד מחפשת את האמצע.

לא אמצע שהוא בינוניות. אמצע שהוא שפיות, שהוא לא קיצוניות לכאן או לכאן.

אני מחפשת אותו באחרים אבל גם בעצמי.

אני מוצאת אותו כשאני מסתכלת מסביבי. רחוק מסביבי.

בטבע שמסביב לי אבל בעיקר בטבע שרחוק ממני, שאני פוגשת בסופי שבוע ובחופשות ארוכות.

אני אוהבת לראות את השכבות שהסלעים עשויים מהם.

לדמיין איך נוצרה כל שכבה.

לעמוד באמצע עמק רחב ולחשוב איך ההרים שמסביב לו היו מחוברים למישור אחד גדול.

לראות שרשרת הרים ולהבין שפעם היא הייתה מתחת לאדמה.

כל אלו מזכירים לי כמה אני קטנה בעולם הזה.

כמה המחשבות שלי, הצרות שלי, כל מה שמעסיק אותי כל כך כל היום - כל אלו חסרי חשיבות אל מול העוצמות האלו.

כמה חשוב להיזכר.

אנחנו קטנים מאוד. אנחנו אפילו לא פסיק בספר ההיסטוריה של הכדור שאנחנו חיים עליו.

זה נשמע אולי כמו מחשבה עצובה אבל בעיניי היא מחשבה חשובה.

לא יזיק לנו להרגיש קצת יותר פסיק בעולם ופחות פסקה שלמה...

אפשר ללמוד המון מהתבוננות על הכדור שאנחנו עומדים עליו.

בתוך הגוף שלנו - עולם שלם.

עמוד השדרה שלנו כמו לוחות היבשה. כל הזמן בתנועה, כמעט בלתי נראית אבל שם כל הזמן.

והמפגשים שבין ההתעגלויות וההקשתות לאורך השדרה - מייצרים גבעות קטנות או עמקים רחבים. הקשתות עמוקות יותר או התעגלויות בולטות יותר.

הגוף שלנו הוא חלק מכל מה שמסביבנו. אנחנו חלק בלתי נפרד מהעולם שמסביבנו.

פרופורציות.

אני רק חלק.

אני לא החלק.

רק חלק. מסביב יבשות שלמות, הרים, עמקים, ימים עמוקים, זרמי מים ואוויר והכל בתנועה כל הזמן והכל משפיע על הכל.

וגם בתוכנו, בקנה מידה הרבה הרבה יותר קטן, כמעט בלתי נתפס עד כמה ועדיין דומה מאוד.

כמה חשוב להתבונן מהצד.

להרגיש את הגודל האמיתי שלנו בעולם הזה.

אולי יש מי שהמחשבה הזו מדכאת או מדאיגה אותם.

אותי היא מרגיעה.

אני חושבת על התנועה העדינה של ההתרחבות וההתכווצות שלא מפסיקה לרגע בגוף שלנו. ובטבע.

הכל נדחף ונמשך, מתקרב אל המרכז ומתרחק מהמרכז כל הזמן.

ככה נוצרת היציבות שלנו.

מתוך הכוחות שפועלים בתוכנו כל הזמן.

בעזרת הכוחות שפועלים מחוץ לנו.

אפשר לחשוב שאם רק נאפשר לתנועה שמסביבנו ובתוכנו לשאת אותנו, נוכל ממש להרפות.

לדעתי זה מטורף. כמה שאנחנו גוף שחי את כל מה שמסביבו.

וזה גם מקרקע.