בטח מאז ומתמיד בני אדם התעסקו בהגדרות (בזמני הפנוי אני בבינג' אין-סופי של אחוזת דאונטון וכל כולו הגדרות על גבי הגדרות...).
אבל נראה שבשנים האחרונות העיסוק בהן רק מתגבר. אולי.
אנחנו נדרשים להגדיר את עצמנו כל הזמן - רווק/ה, נשוי/אה, זכר/נקבה, עם/בלי ילדים, עצמאי/ת, שכיר/ה... וזה ממשיך... מאיזו עדה אנחנו, באיזו תזונה אנחנו, איפה אנחנו גרים, איפה הילדים שלנו לומדים, באיזה צד של המפה הפוליטית אנחנו, במה אנחנו מאמינים, האם אנחנו מאמינים...
לפעמים נראה שמספיקה הגדרה אחת בשביל שעבור מי שמולנו תהיה התחושה שיש לו את התמונה המלאה עלינו.
לפעמים נראה שההגדרות שלנו הולכות לפנינו.
לפעמים אנחנו משתנים לפי איך שמגדירים אותנו אנשים אחרים.
לפעמים ההגדרות שלנו הופכות להיות כל מה שאנחנו ואין לנו היכולת להתבונן עליהן מהצד ולשנות אותן. להשתנות.
לסטודיו מגיעים כדי להשתנות.
אחרת בשביל מה לבוא?
משהו חייב לקרות.
יש כאב שצריך לעבור, יש איזה הרגל תנועתי שמרגיש לא נכון בגוף, יש אורח חיים שצריך להשתנות.
אבל גם כשכבר עשינו את הצעד ונכנסנו אל הסטודיו עם הידיעה והרצון, אנחנו עדיין סוחבים איתנו את ההגדרות שלנו לכל מקום.
יש לי גב חלש.
יש לי בטן חלשה, תמיד הייתה לי.
כל צד ימין שלי דפוק.
הרגל השמאלית שלי דבילית, היא תמיד עושה בעיות.
אין לי שום שליטה על היד הימנית שלי.
אין לי תחושה בכף רגל שמאל.
הכאב הזה בצוואר הולך איתי שנים.
זו הפריצת דיסק.
זה הבלט דיסק.
הכל הגדרות.
חלק החלטנו לבד, חלק קיבלנו באבחון או בפיענוח צילומים למיניהם, חלק כמו תל - נבנו משכבות של אבחונים וסיפורים שסיפרנו לעצמנו.
כמה קשה להניח להגדרות.
אם נמשיך לחשוב את הרגל דפוקה, היא תהיה דפוקה, תמיד.
אם נחשוב על הפריצת דיסק, על הצוואר הבעייתי, הברך המטרידה, בכל תנועה שנעשה - סביר שנרגיש אותם, בכל תנועה.
לפעמים בלי לשים לב פתאום דווקא הרגל שחשבנו כבר שנים שאין לה סיכוי - דווקא היא מצליחה להחזיק אותנו בתרגיל שיווי משקל.
פתאום אנחנו מניעים את הגב ואת האגן בהקשתות והתעגלויות ופיתולים והפריצת דיסק שותקת. וזה אפילו נעים.
לא להכל יש הסבר אבל אולי כדאי להיכנס לתרגול עם קצת פחות ידיעה וקצת יותר הקשבה, להניח לגוף ללמוד משהו חדש, להניח למח ללמוד מחדש את הגוף.
אנחנו מגדירים את הכאבים שלנו.
הכי אני אוהבת לבקש מהתלמידים להסביר לי את התחושות שלהם, את הכאבים (אני משתדלת לא להגיד "כאבים", לא לתת למח רעיונות. המח שומע "כאב" והוא ישר מרגיש אותו).
לרוב התשובה תהיה - התכווץ לי.
אבל אז, במקום למתוח את המקום ה"מכווץ" אנחנו מייצרים בו עוד כח שריר. פתאום הכאב עובר.
כי לפעמים מה שאנחנו מגדירים ככיווץ הוא בעצם שריר מתוח מאוד.
"דווקא הצד הארוך שלי כואב לי".
נכון - כי הוא מחזיק את כל הגוף שלא ייפול אל הצד הקצר.
מצליחים לדמיין את זה?
נגיד שהגוף שלנו לא מאוזן. שהמותן הימנית שלנו יותר ארוכה מהמותן השמאלית.
אפשר היה לחשוב שמה שיכאב לנו הוא הצד השמאלי, המכווץ יותר. אבל לפעמים קורה בדיוק הפוך ומה שאנחנו מרגישים זה דווקא את הצד הארוך - זה שדואג שלא ניפול שמאלה.
אם הוא לא היה מחזיק אותנו היינו ממשיכים להתקפל אל השמאל.
כמה מאמץ צריך להיות בצד הארוך שלנו כדי שלא ניפול עוד ועוד אל הקצר.
השרירים שם פשוט אומרים לנו - תשנו משהו, אנחנו לא יכולים יותר.
הדרך שבה אנחנו מגדירים את עצמנו בעולם יכולה לקדם אותנו, לתת לנו בהירות ומשמעות ושליטה על החיים שלנו. היא יכולה לעזור לנו לתפוס כיוון - איפה לגור, מה לאכול, במה לעבוד.
אבל היא יכולה גם לייצר תקיעות.
כשאתם נכנסים אל הסטודיו - הניחו את ההגדרות בצד.
הן יכולות לעצור את התנועה.