לא עובר חודש בלי שאני מוצאת את עצמי מסבירה מה זה "הדבר הזה שאני מלמדת". בתקופות עמוסות יותר - לא עובר שבוע.
פעם חשבתי להתחיל להגיד לא.נשים שאני רואת חשבון כשהיו שואלים אותי במה אני עוסקת. זה היה פשוט יותר מאשר להתחיל לגמגם. אבל כבר עברו די הרבה שנים ואני לא מגמגמת כששואלים.
לפני כמה שנים עברתי קורס מורים ליוגה. היום אני יודעת להגיד שהסיבה העיקרית שהלכתי אליו הייתה בשביל שאוכל להגיד שאני מורה ליוגה כשישאלו. מזל שהלכתי. היום אני לא אומרת לאף אחד שאני מורה ליוגה אבל הקורס הזה נתן לי המון בכל מה שקשור לבטחון מול תלמידים.
אבל גם כשכבר עניתי על "מה זה הדבר הזה", יש את מה שקורה בסטודיו. וכמו בכל אימון גוף, לא בכל סטודיו זה נראה אותו הדבר.
כשרק פתחנו היה לנו חלל גדול וחלמנו על שניים או אפילו שלושה שיעורים במקביל. אבל אחרי 4 שנים עברנו לחלל הקטן והאינטימי שאנחנו בו עכשיו והחלומות השתנו.
המציאות הכריחה אותנו להיות מדויקות יותר, לדעתי מי אנחנו ומה אנחנו עושות.
אף פעם לא רציתי להגיד שאני "מטפלת". לא באמת למדתי "טיפול".
השבוע מישהי שאלה אותי מה למדתי. אמרתי לה - "את זה". פעם התביישתי להגיב בצורה הזאת, בכנות הזאת. היום אני גאה להגיד - אני כבר יותר מ10 שנים מלמדת ולומדת רק ג'ירוטוניק וג'ירוקינסיס (מלבד גיחה קטנה אל היוגה) שנעשו חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, מההוויה שלי, מצורת המחשבה שלי ומהדרך שבה אני רואה את הגוף.
כשעברנו לסטודיו הקטן הבנתי - אני אמנם לא מטפלת אבל מי שבאים לכאן חווים טיפול.
יש לנו חלל קטן, מתאים לשיעור אחד בכל פעם, לאדם אחד. אנחנו מקדישות שעה אחת שלמה לגוף אחד. מסתכלות מה הוא צריך היום, מקשיבות מה הוא מבקש. אנחנו נוגעות כדי לכוון וכדי להבהיר את הכוונה שבתנועה ולפעמים כדי לשחרר או למתוח או להקל על לחץ או כאב.
חלק מהשיעורים איטיים ושקטים, חלקם לפי פרוטוקולים שיקומיים לגב התחתון או לחגורת הכתפיים והצוואר, וחלק מהשיעורים מהירים, אינטנסיביים, נראים כמו ביקור בגן שעשועים של מכשירי ג'ירוטוניק. אנחנו מתאימות את עצמנו אל מי שבסטודיו.
זה לא סוד שבני אדם הם שונים. אבל גם כל אחד מאיתנו משתנה מדי יום. מה שהיה נכון ומתאים בשיעור לפני שבוע, אולי לא יתאים היום.
בשיעור בקבוצה אפשר לעשות התאמות אבל הן לא תמיד יהיו בול. בשיעור הפרטי אפשר להגיע אל הדיוק הזה.
אז מה אנחנו עושות כאן?
אנחנו מורות.
בהרבה טיפולי גוף המטופל הוא פאסיבי, המטפל עושה הרבה מהעבודה - מניע, לוחץ, מעסה, מותח.
אנחנו לא מטפלות במובן הזה. אנחנו מראות את הדרך והתלמידים הולכים בה, לומדים אותה ממנו. מורות.
טיפול זה נהדר. לפעמים זה כל מה שהגוף מבקש. לפעמים זה כל מה שהוא צריך.
אבל לאורך זמן - השרירים צריכים ללמוד איך להחזיק את השלד לבד והשלד צריך להיות מאורגן בצורה שתטיב עם הגוף שלנו. הכוונה מבחוץ לבדה - לא תמיד תארגן את השלד. לא לאורך זמן.
אנחנו לא מבטיחות קסמים וגם לא סדרה של 10 שיעורים שאחריה הכל ישתנה.
יש תלמידים שאחרי שיעור אחד כבר מרגישים אחרת ויש כאלו שמרגישים את השינוי לאט ומעט אחרי כל מפגש.
יש כאלו שפעם בשבוע מספיקה להם ויש כאלו שצריכים פעמיים ויותר.
חלקם לוקחים "שיעורי בית" שמשלימים את העבודה בסטודיו ושומרים אותם מתוחזקים עד השיעור הבא, ולאחרים הגוף ממשיך לעבוד בעצמו ודווקא המנוחה בבית או תרגול אחר (יוגה, פילאטיס, שחיה, ריצה, טאי-צ'י, הליכה, ריקוד...) שומרים את הגוף שלהם בטוב.
כל גוף הוא אחר, כל מורה היא אחרת, כל סטודיו הוא אחר.
מה אנחנו עושות?
אנחנו מורות לג'ירוטוניק וג'ירוקינסיס.